שמור את השבת והשבת תשמור עליך

שלום עליכם,

פוסט בעברית אחרי הפוגה של כמעט חודש, לרגל חג, חופשה, עבודה ונושאים שדרשו פוסטים באנגלית. התקשורת – זו ה”רשמית” וזו המקוונת – עדיין מלאה באין סוף ספינים שכל כולם נועדו (בין היתר) להמשיך ולשמר את הפיצול בין אוכלוסיות נשלטות.

פעם זה סיפור החמץ בתל אביב, ופעם זו סוגיית התחבורה הציבורית בשבת. פעם זה “סירטון שוקולד” ופעם “פריחה בפארק“. ועם כל “ידיעה מרעישה” מסוג זה ממשיכה ההתניה שהציבור עובר, בואכה ויכוחים מרים ובלתי נגמרים בפייסבוק ובטוקבקים. וכשחסר קצת דלק לבעירה, אל דאגה, יבואו המגיבים מטעם כדי ללבות אותה את השנאה. כי אין דבר שיותר מקל את השליטה על עם מאשר פילוגו.

אבל בואו נחשוב כמה דקות על הויכוח התורן האחרון (נכון לשעת כתיבת שורות אלו) – התחבורה הציבורית בשבת.

אם נשאיר לרגע בצד את כל הספינולוגיה, אז מה אתם בעצם אומרים? אתם אומרים – בואו נגרום לכך שעוד אנשים יעבדו בשבת כדי שאנחנו נוכל להתנייע בקלות.

למה? לנהגי אוטובוס לא מגיע יום מנוחה?

אבל זה לא צריך להיות חובה – נכון. ולכן לא מוטל עוצר מרגע כניסת השבת. ניתן למצוא נהגי מוניות שייקחו אותנו מנקודה א’ לנקודה ב’. ניתן תפוס טרמפ עם מישהו שכן נוסע בשבת. ואפשר אפילו (נכון, זה לא מתאים לכל המקרים) לתכנן מראש שהנסיעה לא תיערך בשבת.

אבל זו כפייה דתית – לא נכון. אף אחד עוד לא ישב בכלא על כך שנהג בשבת. עוד לא הוצבו מחסומים ביציאה מאיילון ועוד לא יצאו משמרות המהפיכה לתקוף את הכופר שנסע למשחק כדורגל בטדי.

השבת, מכוח שמה, נועדה כדי לשבות מעבודה. כך למדנו בשיעורי תורה, ואני מרשה לעצמי לנחש שגם הציניקנים הגדולים ביותר יסכימו שטוב לעצור לרגע ולקחת אויר. יום המנוחה נהוג בכל העולם, בין אם קוראים לו שבת, שישי, ראשון או ווט-אבר.

אני מדליק אש בשבת כשצריך, צופה בספורט כשיש משהו מעניין, שומע מוסיקה ועוד לא מעט דברים שלפי ההלכה אסורים. כמו נפתלי בנט, אני לא מתנצל. אבל אני מאוד משתדל (במגבלות המקצוע שבחרתי בו) לא לעבוד בשבת. למה? כי יש משפט אחד איתו אני מסכים.

שמור על השבת, והשבת תשמור עליך.

ולו רק בגלל שהיעדר מנוחה – כך הוכח מדעית פעם אחר פעם – גורם בהכרח לנזקים.נפשיים, פיזיים, לא משנה. אנחנו ישנים בלילה (או באיזושהי נקודת זמן) כי הגוף שלנו צריך “למלא מצברים”. וכך גם השבת (או יום השבתון) – בלעדיו אנחנו לא טוענים את המצבר מספיק.

אז נניח שבחרנו לא לנוח. האם לא מספיק לנו שמעצמנו אנחנו גורעים? האם אנחנו צריכים, בשם איזו “סיסמא” לדרוש שגם אחרים ייצטרכו לעבוד? האם זו לא הגדרתה של המילה “כפייה”?

ועכשיו חזרה לענייני הספין.

  • מדוע היה דחוף דווקא עכשיו להעלות את נושא התחבורה הציבורית בשבת לכותרות?

  • למה כל כך חשוב להעלות את נושא מכירת החמץ דווקא בפסח הזה?

  • מאיפה מגיע קמפיין “הישראלי המכוער”? האם הוא התכער לו פתאום ב 2015? עד עכשיו כולנו היינו צדיקים?

כרגיל, אני לא עונה. רק שואל.

מוזמנים לענות בתגובות, לשתף וללטף לי את האגו באיזה ‘לייק’.

HebrewSig

מלחמת יש ברירה קלאסית

רציתי לפתוח בשלום, אבל אין שלום. חשבתי על הפסקת אש, אבל גם זה הפך למילה גסה, אז אולי אפתח באהלן? לא, עוד יחשדו שאני אוהב חמאסניקים… אולי פשוט אתחיל.
על הקרקע לוחמים מחרפים את נפשם בשליחות הממשלה. באויר בין אלפי הרקטות והטילים, טסים להם מטוסי חיל האויר ומוציאים לפועל את פקודות הקרב שלהם. בישובי ישראל אזרחים נמצאים תחת אש טילי החמאס, ובעזה יושבים אחרים וסופגים את אש צה”ל. לזה קורים מלחמה.
ברקע, ובעיקר בפייסבוק, מתנהלת מזה כמה שבועות אחת השיחות האלימות, המבישות ומהמפחידות בתולדות הרשת. והשיחה הזו מתנהלת בין ישראלים לישראלים.
החל ב”קמפיין הנקמה” בעקבות מציאת גופות שלושת הנערים הישראלים שנרצחו. המשך בויכוחים הרבים סביב הירצחו של הנער הערבי בירושלים ובעוד אנחנו מדברים – במריבות אינסופיות סביב המבצע בעזה.
וככל שהשיח אפשרי דרך המדיה הזו (רשת) כך רמתו יורדת במהירות מופרזת שעלולה להביא לאובדן שליטה ולאסון, לא פחות.
כל מי שידו משגת, עושה לוג-אין לפייסבוק ושופך חמתו על הגויים. אופס. לא גויים, על אלה שעד אתמול קרא להם אחים.
לפי מה שקורה ברשת (ומחלחל במהירות לשטח), בימים אלה אסור להביע דיעה שונה מאשר המסר הרשמי של ממשלת ישראל. בעצם מותר. רק אם זה יותר ימינה מביבי.
כל מה שנוטה שמאלה, נתקל בקללות, נאצות, איומים מכל מיני סוגים ולאחרונה גם באלימות פיזית.
הנה ניסוי קטן –
נסו בזמנכם החופשי להביע אמפטיה לילדים פלסטינאים בעזה. נראה אתכם. התגובות יגיעו צ’יק צ’ק. התגובות המתונות יתחילו ב “ומה עם הילדים שלנו?” בתוספת קללה או שתיים, ככה, על הדרך. הפחות מתונות ישלבו אלמנטים של איום, או המלצות לסדר היום כגון “לך לעזה עם החברים שלך מהחמאס!”
ובסך הכל מה אמר הבנאדם? שצר לו שמתים ילדים? איזה יחסי ציבור טובים מזה יש? הנה, העולם האנטישמי רואה ישראלי הומני. זה שאותו אדם הביע צער על הרג ילדים, לא אומר שהוא לא מגנה פגיעה או איום על ילדים ישראלים… זה בסך הכל אומר את מה שזה אומר… ילדים לא נולדים שונאים. לא ילדינו ולא ילדיהם.
ונניח שאמר משהו יותר מזה. נניח שטען שישראל שוגה, והמלחמה לא מוצדקת, ועוד ועוד… אז אמר. הרי אנחנו מדינה דמוקרטית, לא?  וברמה האישית – איך אפשר לרדת כל כך נמוך?
בזמן לחימה, יש נטיה אוטומטית ימינה. הרגש הלאומי עולה ומאיים להפוך ללאומני (וגם הופך).
ואז, ככה בלי לשים לב, זה הופך לנורמה. וכל זב חוטם מתחיל לשלוח שמאלנים לתאי גזים! לטבח, ושאר גזרי דין בשם אומרם.
ואפילו לא דיברתי על “ערבים”. מהם כנראה בכלל נשללה זכות הדיבור. בלי קשר למיהם, מה דעתם, איפה הם חיים… “להם”בטח ובטח אסור לפתוח את הפה…
מעבר לבחילה שה”דיון” הזה מעלה, בואו נשים לב לצביעות הגלומה בתוכו.
“כולם יודעים” שהחמאס מרעיל את הילדים מגיל צעיר ושוטף להם את המוח עם פרופגאנדה של שנאה. כולם מציגים את זה לעולם ומראים שאין עם מי לדבר, כי מגיל אפס מלמדים אותם לשנוא אותנו.
ומה בדיוק אנחנו עושים? מה אנחנו חושבים שיקרה עם הילדים שלנו, שקולטים את המסרים המחרידים שלנו? לאיזה סוג של מבוגרים הם יגדלו? אז נכון, בבתי הספר שלנו לא מלמדים שנאה. אבל בבית… מהאנשים עליהם הילדים מסתכלים כדמויות חיקוי כמודל… אם אנחנו נתנהג ככה, איזה אזרחים אנחנו מגדלים? בבית הספר ילמדו אותם דמוקרטיה, ובבית אנחנו מלמדים אותם שלמי שחושב אחרת מאיתנו צריך להרביץ…
“כולם יודעים” שמצב זכויות האדם אצל “הערבים” ירוד. כולם יודעים שאי אפשר לדבר נגד חמאס בחופשיות, כי תמיד יש איום באלימות.
ומה קורה אצלנו עכשיו? מותר לדבר בחופשיות בישראל? מותר לומר כל דיעה? בדמוקרטיה היחידה במזה”ת? או שלרגל המלחמה, עדיין צריך להתיישר לימין, פן מישהו “יוריד לנו לאטמה”?
ומה השורה התחתונה פה? כולנו עסוקים במלחמה מול החמאס. במלחמה על זכות קיומנו ועוד שאר כינויים.
אבל זו לא מלחמה. זה “רק” קרב. זה קרב אחד בתוך מלחמת הקיום שלנו כישראלים. ניתן להביט על הקרב הזה כמלחמת אין ברירה. אין לי שום רצון להיכנס לויכוח הזה כאן.
אבל המלחמה האמיתית שלנו, היא מלחמת יש ברירה קלאסית.
זו המלחמה שתיארתי כאן, שמתרחשת במקביל למבצע. והיא מלחמת אחים שמחריבה כל חלקה טובה. היא מלחמה שלחמאס אין בה שום תפקיד. היא מלחמה שאין לנו אופציה להפסיד בה. חייבים לנצח אותה. “אותה” ולא “בה“. כי בסוף הקרב עם חמאס, בסופו אין ספק שישראל תישאר על מקומה, נישאר עם עצמנו.
השאלה היא האם בסוף הקרב הזה, נרצה להיות מדינה דמוקרטית ומתוקנת, או שנמשיך לדרדר את הדיון לביבים, ולאלימות, נמשיך להתכתש ונגשים את חלום החמאס?

HebrewSig