?מצעד הגאווה – בכיוון הנכון

שלום ידידי,

אני הולך לומר כמה מילים שספק רב אם יהיו פופולאריות בציבור הרחב (בטח ובטח אחרי אירועי השבוע האחרון). יש מצב שאפילו יעוררו כעס מכיוונים צפויים יותר ופחות. אבל לעניות דעתי, אם תוקדש קצת מחשבה בנושא תגלו שלא רק שאין שום סיבה לכעוס, אלא אולי אפילו יש מן ההיגיון בדברים.

לא מזמן פורסם איזה פוסט ויראלי כזה עם מפת ארה”ב שמראה באילו מדינות החוק מתיר להסתובב בפרהסיה ללא חלק לבוש עליון. היה משעשע לקרוא על החוק ועל תתי ההגבלות שבו. במדינה זו מותר לא ללבוש חלק עליון נקודה. במדינה אחרת מותר, אבל רק אם לא מתגרים באופן מיני בבריות. במדינה אחרת מותר, אבל רק באזור זה או אחר. וכן הלאה וכן הלאה.

החוק לגבי נשיאת נשק מעניין גם הוא, מאותן הסיבות. פה מותר אבל רק גלוי, פה מותר, אבל בתנאי שהחולצה אדומה (סתם, אבל אתם מבינים את הפרנציפ).

אוסיף רק אנקדוטה קטנה על כך שעד לפני כמה שנים בודדות, במקום בו אני גר, אסור היה למכור אלכוהול ביום ראשון…

באמת שאין לי האנרגיה או הזמן לחפור, אבל לבטח תמצאו בנקל עוד עשרות חוקים מסוג זה. וכשאני אומר מסוג זה, אני מתכוון לחוקים שאמורים להיות… חוקי היגיון.

אחרי שנגענו קצת בחוק, בואו נדבר על מה שלשמו התכנסנו היום. מצעד הגאווה.

אני טוען – מתוך כבוד לקהילה הגאה – שהמצעד הזה מיותר. יותר מכך, אני טוען שהמצעד הזה מזיק למה שלטעמי אמורה להיות המטרה האולטימטיבית של הקהילה. מזיק אולי יותר מכל מפגן הומופובי.

כולנו בני אדם. כולנו נולדנו שווים בפני האל\הטבע\הייקום. אני אומר בצורה נחרצת ובלתי משתמעת – הומואים, לסביות, טרנסג’נדרים – כולם בני אדם ולכולם מגיעות אותן זכויות, בלי אבל ובלי שום הסתייגות.

עכשיו תועלה הטענה שבדיוק בשביל להעלות את המודעות הזו, ובדיוק בשביל לקדם את התודעה הזו ניזום המצעד. כדי שכל אחד או אחת ידעו שהם לא לבד. שאין סיבה להתבייש במי שאנחנו בין אם אנחנו הומוסקסואלים או הטרו, או מטרו או וואט-אבר.

ואני אומר – אשריכם. העלו מודעות, פעלו כדי לדאוג לשלומו של כל ילד שמרגיש כלוא. אבל האם אין דרך יותר יעילה?

אני לא אומר את זה ממקום שיפוטי. לא אומר את זה כי מצאד הגאווה הוא “מצעד בהמות” כפי שהתבטאו נציגי השם בעיני עצמם. לא אומר את זה כי “מגעיל” אותי.

אני אומר את זה מפני שהדרך בה נערך המצעד – כפי שאני רואה את זה “בשטח” – יוצרת מחיצה. יוצרת הפרדה ואנטגוניזם. והאם המטרה אינה להיות חלק שווה זכויות ובלתי מתוייג בעליל? האם המטרה אינה קבלה, הכלה, ושילוב טבעי של כולנו? האם המטרה אינה יצירת עולם בו אין שום צורך לקרוא לאיש בכינוי אחר מאשר בן אדם?

האם זה חוקי? בהחלט. האם המאבק צודק? בהחלט. האם המטרה ראויה? בהחלט ובהחלט.

בהחלט יש לכולנו (נכון לכתיבת שורות אלה) את הזכות להפגין. בהחלט שמורה לנו הזכות (נכון לכתיבת שורות אלה) להפגין בצורה שבה נבחר. אך השאלה שלי היא האם זו הדרך? האם אין דרך אחרת לפעול, אשר תשרת את מטרות המאבק בצורה טובה יותר?

ואם זה נראה שאני נטפל למצעד הזה (הרי יש עוד הרבה מחאות שמעוררות אנטגוניזם) אז זה רק מפני שכרגע אני מדבר על הנושא הזה. זו בטח לא טעות אקסקלוסיבית של הקהילה הגאה. אגב, אם לא היה ברור עד כה – הדברים לא אמורים רק לגבי פעילות הקהילה הישראלית אלא באופן גלובאלי.

אני טוען ככלל שמחאות מסוג זה בדרך כלל נופלות לא רק על אוזניים ערלות, כי אם על אוזניים דווקאיות.

תדע כל ילדה וידע כל ילד שהם אהובים כמו שהם. שהם זכאים לאהבה, תמיכה וחופש כמו כל אחד מאיתנו.

איפה מלמדים את זה? קודם כל בבית. אחר כך בבתי הספר. אחר כך בחברה.

רק שלא יבוא היום המר בו נצטרך חוק שיגיד לנו את זה.

כמובן, מוזמנים להשאיר הערות, הארות, שאלות ושאר ירקות. ניתן אפילו לשתף ולעשות לייק. ללא הבדל דת, גזע או מין.

לסיום רק אוסיף את מה שאמור להיות מובן מאליו – אני מגנה בשאט נפש את תקיפת משתתפי מצעד הגאווה בירושלים. אין בין המעשה הנאלח הזה ובין יהדות, או אנושיות שום קשר.

עדכון מאוחר: היום התבשרנו על מותה של משתתפת המצעד, שירה בנקי ז”ל. רצח הוא רצח הוא רצח. יהי זכרה ברוך.