הבטחות צריך לקיים

שלום וברוכים הבאים, השבים וקולות החיילים.
שפעת השביתה אותי בשבוע האחרון.אך אל דאגה, אני כבר מתלוצץ עם רופאי.
שניגש ישר לעסק?
מי מכם עם ילדים, בטח שמע את המשפט המתריס הזה “אבל הבטחת!” לפחות פעם אחת. זה ודאי קרה אחרי שהבטחתם משהו, או השתמע כך מדברים שאמרתם, וכשהגיע זמן לקיים, התרחש אחד מאלף דברים שהחיים עשויים לזמן אל פתחנו.
המבט המאוכזב על פני הילדים העציב לבטח את לבבכם, ואולי ניסיתם לומר “אבל לא הבטחנו” או משהו בסגנון.
על זה חייבים לסלוח לעצמנו. הרי מה בסך הכל הבטחנו? ממתק? צעצוע? ללכת לגן השעשועים? אני מרשה לעצמי להניח שלא הבטחתם לקנות הליקופטר לגדול וכרכרה עם סוסים לקטנה… אני מאמין שכולנו (או לפחות רובנו) יודעים שלא נותנים הבטחות שאי אפשר לקיים…

הבטחות 1

אז למה בדיוק שמונים אחוזים מהציבור התאכזבו מכך שביבי וחבריו לקבינט המדיני-בטחוני לא “השמידו” את החמאס?…
יותר מזה, למה בכלל האמינו להבטחה הריקה הזו?
וביבי, מה לו כי ילין? הוא נתן הבטחה שמראש לא יכול היה לקיים…

הבטחות 2

ומה לגבי ידידנו, אביר מעמד הביניים, נסיך יושר המידות, דוכס השוויון בנטל מר יאיר לפיד? מר “לא אשב בממשלה שתעלה מיסים”, אדון “לא אהיה חלק ממשלה שלא תקדם מו”מ לשלום”, מיסטר “איפה הכסף?” מה איתו?
בימי הקמת הממשלה הנוכחית, הוא חזר והתריס כנגד שלי יחימוביץ’ על שבחרה לוותר על ההזדמנות לשמש שרת אוצר, ולהיות חלק מהאופוזיציה.
מה שחלוץ הציונות העובדת הזה שכח, או לא הבין, או כן הבין אך בחר להתעלם כי כל מה שרצה הוא שררה, הוא שבכניסתו לממשלה הזו, הוא בחר לשכוח מכל הבטחותיו. בבחירתו זו, הוא העמיד את עצמו בשורה אחת עם כל מי שהוא התיימר “ללמד פוליטיקה חדשה”. כי מה בדיוק הוא חשב לעצמו? שהרכב הקואליציה הזה יאפשר לו לעשות משהו? לא צריך תעודת בגרות כדי להבין את המילכוד…

הבטחות 3

אגב “פוליטיקה חדשה”…
ידידו, דתי המחמד של אין עתיד, “השר” לכאורה – שי פירון החליט ללמד את ילדינו מה זה יהודי. כן כן, השנה יושם דגש על “זהות יהודית” בבתי הספר.
תקשיבו רבותיי, זה שחתכו לכם אחרי שמונה ימים לא אומר כלום. זה שהנחתם תפילין, התעטפתם בטלית ועליתם לתורה בגיל 13 לא משחק תפקיד בעיצוב הזהות היהודית שלכם. זה שאתם עושים קידוש בערב שבת, הולכים לבית כנסת ביום כיפור או כל חג אחר, עדיין לא מייחד אתכם מהגויים.
הוא, הפטרון של הזהות היהודית, הוא ולא שרף, הוא ורק הוא – שי פירון, כן? – הוא ילמד את ילדיכם להיות יהודי מה הוא.
עוד בתפריט של האח הגדול – שואה לילדים. כי מה יעשה יותר טוב לילדים הלומי קרב מאשר רצח עם לפני הפסקת עשר?
אני לא משווה כמובן בין שטיפת המוח שעושה החמאס, ובין שטיפת המוח שמוביל חברו הדמוקרטי של חסיד אומות העולם לפיד. טפו טפו טפו, עדיין לא מדקלמים בגני הילדים שלנו הצהרות על רצח. אבל שטיפת מוח פאשיסטית היא עדיין שטיפת מוח פאשיסטית.
לא פירון, ובטח לא לפיד ילמדו אותי מה זה יהודי. ועם כל הכבוד, יש מספיק זמן ללמוד על השואה הרבה אחרי הגן. מנסיון, אני לא מרגיש חסך בנושא הזה. עד אוושויץ ומיידאנק הספקתי להגיע גם בלי סיוטי לילה בגיל הרך. וכל זה, עוד בלי לםתוח את הדיון על החדרת מסרים פוליטיים ומשיחיים לכיתות…
אז צא לנו מהורידים מר פירון, ותעזור לחבר שלך כבר למצוא את הכסף. יש המון אנשים בנגב ובדרום מישור החוף שזקוקים לו.
וכבה את האור כשאתה (ושאר השקרניקים) הולכים הביתה.
יאללה ביי,

HebrewSig

מהמוצדקות שבמלחמות ישראל

שלום (מותר לחלום, כן?),
בואו נשים כמה דברים על השולחן, לפני שנתחיל ממש לדבר.
(עוד לפני כן אדגיש – מכיוון שהדיון לוהט, ולאנשים יש נטיה לא לקרוא כל מילה, ולעיתים לפרש משפטים פשוטים בצורה לא נכונה, בפוסט הזה, אנסה להיות קצת יותר נודניק מהרגיל, ולהדגיש כמה דברים שאולי, בימים רגילים לא היו צריכים הדגשה. עמכם הסליחה.)

דבר 1

אריאל שרון אמר פעם

“אני אכן חושב שמלחמת לבנון הייתה מהמוצדקות במלחמות ישראל.”

צודק. מלחמת העצמאות ויום כיפור אולי היו המוצדקות ביותר, אבל מלחמת לבנון הראשונה, כמו גם “עמוד ענן”, “עופרת יצוקה”, וממש כמו “צוק איתן” היו כולם בעלי צידוק. ממש כמו שאומרים המסבירים למיניהם – לא יתכן שמדינה ריבונית תשב באפס מעשה, בעוד ממטירים (או מטפטפים, או איזה דימוי שתרצו למילה “יורים”) טילים ורקטות על תושביה. פעם זה היה קריית שמונה ואצבע הגליל, ופעם זה שדרות וישובי עוטף עזה, ופעם זה אפילו מקומות באמת חשובים כמו גוש דן.
אז אומר זאת בצורה הכי ברורה – פעולה כנגד חמאס, ונגד כל מי שמנסה לפגוע בנו היתה ונשארה מוצדקת.

דבר 2

אני ממשיך לעקוב בדאגה מאוד גדולה אחרי ה”דיון” ברשת, ואחד הדברים שכנראה מאוד מטרידים את הטוקבקיסטים מצד ימין הוא ש”אנשי השמאל” אינם יוצאים כנגד חמאס, “אינם מבינים” שחמאס הוא ארגון טרור שרוצה להרוג את כולנו, “לא קולטים” שהחמאס לא מעוניין בשלום.
אז אומר זאת בצורה הכי ברורה – חמאס הוא ארגון טרור רצחני, ציני, אכזר. החמאס רוצה להרוג את כולנו (ואני מתכוון ליהודים, לא רק לישראלים). החמאס אינו מעוניין בשלום עם ישראל. יותר מזה, החמאס מתאכזר אל בני עמו, מדכא ומשפיל את הפלשתינים והוא ארגון מושחת שמונע מהעם הפלשתיני את האפשרות להתפתח כלכלית וחברתית.

דבר 3

נקודה מאוד רגישה. אני לא מעוניין להציב מספרים כאן. גם בגלל שלא חשוב אם חייל או אזרח אחד נפגע, או מספר גדול יותר. הרג ישראלים כואב. כואב מאוד. כואב יותר מכדי תיאור בנאלי במילים. כל חייל שנשלח על ידי המדינה ראוי לכבוד. ימין או שמאל, החייל לא קובע מדיניות ולא ראוי לאף מילת גנאי משום צד. החייל מגן בנפשו ובגופו על האזרח. כשחייל נהרג בקרב, אין קשר לפוליטיקה. זה כואב לנו פיזית. אתם מכירים את ההתכווצות הזו בחזה. אזרח ישראלי שחי את היומיום ונפגע הוא קורבן של שנאה ותוקפנות של ארגון טרור. זה לא נסבל ולא מקובל ובגלל זה, יש את הצידוק למלחמה בטרור.
אני חושב שאמרתי את זה בצורה הברורה ביותר שבאפשרותי.

דבר 4

עוד נקודה שההסברה מנסה להעביר. עוד דבר שטוקבקיסטים רבים טוענים ש”אנשי השמאל” לא מבינים הוא, שצה”ל הוא הצבא ההומני ביותר בעולם, ושהוא נלחם כנגד ארגון שמשתמש באזרחים כמגן אנושי.
אומר זאת בצורה הברורה ביותר שאוכל – אם יש דבר כזה “צבא הומני” – קוראים לו צבא ההגנה לישראל. מטרת צבא (כל צבא) היא להילחם למטרה זו או אחרת. הרשו לי לומר שמלחמה איננה דבר הומני. אבל בתוך הרשע הזה שנקרא מלחמה, אין ספק בכלל שאין צבא בעולם שעושה יותר מצה”ל על מנת למזער פגיעה באזרחים. יותר מכך – כשמסתכלים על איזור הלחימה בו הוא נאלץ לפעמים לפעול, אין לכך תקדים בהסטוריה האנושית.
אוקיי.
נדמה לי שהבהרתי את דעתי לגבי כמה נקודות מרכזיות בצורה הברורה ביותר. עכשיו זמן השאלות, כי למרות השמועות השקריות, לא הכל שחור ולבן בעולם בו אנו חיים, ולו רק מהטעם שמאכלסים אותו אנשים.
השאלות כאן, בחלקן הגדול, אינן רטוריות (אנסה להיות ברור לגבי זה בהמשך), אז אתם בהחלט מוזמנים לנסות לענות עליהן. פה לא מצנזרים שום דבר חוץ מעידוד בוטה של גזענות או אלימות.

שאלה ראשונה

גם המלחמה המוצדקת ביותר אמורה לשרת מטרות. המטרות הן בחלקן טקטיות, אבל חשובות מהן – מטרות אסטרטגיות. כאלה שלפחות לטעם מוביליה לא יכלו להיות מושגות ללא הפעולה הצבאית. במילים אחרות, המלחמה הזו תיגמר. בסופה יכולים להיות הרבה תרחישים, אבל הרשו לי לשער באחוזי ודאות גבוהים מאוד שגם מדינת ישראל תישאר קיימת, וגם חמאס לא ייעלם מפני האדמה.
אנחנו הרי לא משווים בינינו לבין הנאצים ימח שמם. אז אני מרשה לעצמי להניח שאף אחד מאיתנו לא מתכוון למחוק עם מעל פני האדמה. ולכן הפלשתינאים היושבים ברצועת עזה (ביניהם רבים שאינם אנשי חמאס) לא הולכים להיעלם מחר.
לאן פנינו מועדות? מה הצעדים הבאים אחרי שהתותחים ישקטו?

שאלה שניה

חמאס הוא ארגון טרור. כל האמור למעלה עדיין תקף לגביו גם אחרי המלחמה. בואו ניקח צעד אחד קדימה ונשאל את עצמנו – אפילו אם צה”ל יחסל את כל אחד ואחד ממנהיגיו וחייליו. מה אז? החמאס הרי, אינו רק אנשים אלא גם אידאולוגיה. אידאולוגיה של שנאה. אם נהיה כנים עם עצמנו, אין אפשרות “לחסל את החמאס” כמו שליבנו אולי רוצה. ניתן להכות בו קשה (וצה”ל עסוק בזה עכשיו).
בראש המדינה והצבא עומדים אנשים שמבינים דבר או שניים באסטרטגיה, ביטחון, וכו’. מי יותר ומי פחות.
מתוך הנחה זו, ניתן לצפות שהם מבינים את הנקודה הזו, לא?
האם אחרי שהנחנו את זה, לא נראה שאולי מעבר לצידוק המוחלט שבפגיעה בקמים להרגנו, יש עוד סיבות שאנחנו לא מודעים להן? אולי לגבי עיתוי המלחמה? אולי בדיעבעד בתנאי הפסקתה? אני לא שואל את זה מתוך ידיעה ברורה, אבל אני חושב שכדאי לזכור את השאלות האלה, ולעקוב אחרי ההתפתחויות.

שאלה שלישית

אני מאמין שבפוסט הזה (אם לא באין ספור שיחות בעבר) הצלחתי להדגים שלא הכל שחור או לבן. השמאל מורכב מקשת רחבה של דיעות, החל ב”זועביז” וכלה ביחימוביץ’. כך גם הימין ממרזל-פינת בין גביר ועד ביבי בואכה לפיד. מי שייטרח לבדוק, יגלה לתדהמתו שהדבר נכון גם בתוך הציבור הערבי-ישראלי כמו גם הפלשתינאי היושב בעזה ובגדה. אז בואו נחליט שמפסיקים לתייק אנשים ל”שמאל”, “ימין”, “ערבים”… בואו נחליט להתמודד עם דעות של אנשים, ונקבל שיש כאלה ששונות (לפעמים עד כדי להכעיס) משלנו. הרי כולנו מכירים את “הערבי הטוב” ואת ה”ימני שהוא דווקא בסדר”. אפילו את “החרדי שדווקא הולך לצבא” ורחמנא ליצלן – “השמאלני שמאמין בזכות הקיום שלנו בארץ”.
השאלה המתבקשת היא – ביום שאחרי שוך הקרבות מול החמאס. איזו ישראל אתם מעוניינים לראות?

שאלה רביעית

הסכמנו שצבא ההגנה לישראל (שימו לב “ההגנה”) עושה מאמצים חסרי תקדים להימנע ככל האפשר במסגרת הלוחמה מפגיעה באזרחים. ובכל זאת, מספר גדול של אנשים שאינם לוחמים נפגע. אפשר להסתכל על זה בכמה צורות.
השאלה – האם אנחנו לא מספיק גדולים כדי – לכל הפחות – לא לתקוף כל אדם שמביע עצב על מות אזרחים?
אני לא בא בקריאה לעמוד דקת דומיה. לא מציע לשתול יער. לא מציע לקרוא לאף אחד על שם ילד מת בעזה. אלוהים יודע שכואב לנו על מתינו. אני בסך הכל תוהה אם זו לא קצת קשות לב (שלא מתיישבת אצלי עם אופי העם היהודי) לתקוף שוב ושוב כל סלב, או אישיות זו או אחרת שמעיזים להביע תקווה שילדים יפסיקו למות פה.
הנה שאלה רטורית – עד מתי אבות יאכלו בוסר ושיני בנים תקהינה?
אני משאיר אתכם עם השאלות. מעניין מאוד לדעת מה התשובות של כולם, אז תרגישו חופשי ממש פה למטה.
שני חלקים קטנים מתוך תפילת העמידה, שכדאי לשנן:
אֱלֹהַי נְצֹר לְשׁוֹנִי מֵרָע, וּשְׂפָתַי מִדַּבֵּר מִרְמָה
עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו, הוּא יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ, וְעַל כָּל-עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל, וְאִמְרוּ אָמֵן
אמן.

HebrewSig

מלחמת יש ברירה קלאסית

רציתי לפתוח בשלום, אבל אין שלום. חשבתי על הפסקת אש, אבל גם זה הפך למילה גסה, אז אולי אפתח באהלן? לא, עוד יחשדו שאני אוהב חמאסניקים… אולי פשוט אתחיל.
על הקרקע לוחמים מחרפים את נפשם בשליחות הממשלה. באויר בין אלפי הרקטות והטילים, טסים להם מטוסי חיל האויר ומוציאים לפועל את פקודות הקרב שלהם. בישובי ישראל אזרחים נמצאים תחת אש טילי החמאס, ובעזה יושבים אחרים וסופגים את אש צה”ל. לזה קורים מלחמה.
ברקע, ובעיקר בפייסבוק, מתנהלת מזה כמה שבועות אחת השיחות האלימות, המבישות ומהמפחידות בתולדות הרשת. והשיחה הזו מתנהלת בין ישראלים לישראלים.
החל ב”קמפיין הנקמה” בעקבות מציאת גופות שלושת הנערים הישראלים שנרצחו. המשך בויכוחים הרבים סביב הירצחו של הנער הערבי בירושלים ובעוד אנחנו מדברים – במריבות אינסופיות סביב המבצע בעזה.
וככל שהשיח אפשרי דרך המדיה הזו (רשת) כך רמתו יורדת במהירות מופרזת שעלולה להביא לאובדן שליטה ולאסון, לא פחות.
כל מי שידו משגת, עושה לוג-אין לפייסבוק ושופך חמתו על הגויים. אופס. לא גויים, על אלה שעד אתמול קרא להם אחים.
לפי מה שקורה ברשת (ומחלחל במהירות לשטח), בימים אלה אסור להביע דיעה שונה מאשר המסר הרשמי של ממשלת ישראל. בעצם מותר. רק אם זה יותר ימינה מביבי.
כל מה שנוטה שמאלה, נתקל בקללות, נאצות, איומים מכל מיני סוגים ולאחרונה גם באלימות פיזית.
הנה ניסוי קטן –
נסו בזמנכם החופשי להביע אמפטיה לילדים פלסטינאים בעזה. נראה אתכם. התגובות יגיעו צ’יק צ’ק. התגובות המתונות יתחילו ב “ומה עם הילדים שלנו?” בתוספת קללה או שתיים, ככה, על הדרך. הפחות מתונות ישלבו אלמנטים של איום, או המלצות לסדר היום כגון “לך לעזה עם החברים שלך מהחמאס!”
ובסך הכל מה אמר הבנאדם? שצר לו שמתים ילדים? איזה יחסי ציבור טובים מזה יש? הנה, העולם האנטישמי רואה ישראלי הומני. זה שאותו אדם הביע צער על הרג ילדים, לא אומר שהוא לא מגנה פגיעה או איום על ילדים ישראלים… זה בסך הכל אומר את מה שזה אומר… ילדים לא נולדים שונאים. לא ילדינו ולא ילדיהם.
ונניח שאמר משהו יותר מזה. נניח שטען שישראל שוגה, והמלחמה לא מוצדקת, ועוד ועוד… אז אמר. הרי אנחנו מדינה דמוקרטית, לא?  וברמה האישית – איך אפשר לרדת כל כך נמוך?
בזמן לחימה, יש נטיה אוטומטית ימינה. הרגש הלאומי עולה ומאיים להפוך ללאומני (וגם הופך).
ואז, ככה בלי לשים לב, זה הופך לנורמה. וכל זב חוטם מתחיל לשלוח שמאלנים לתאי גזים! לטבח, ושאר גזרי דין בשם אומרם.
ואפילו לא דיברתי על “ערבים”. מהם כנראה בכלל נשללה זכות הדיבור. בלי קשר למיהם, מה דעתם, איפה הם חיים… “להם”בטח ובטח אסור לפתוח את הפה…
מעבר לבחילה שה”דיון” הזה מעלה, בואו נשים לב לצביעות הגלומה בתוכו.
“כולם יודעים” שהחמאס מרעיל את הילדים מגיל צעיר ושוטף להם את המוח עם פרופגאנדה של שנאה. כולם מציגים את זה לעולם ומראים שאין עם מי לדבר, כי מגיל אפס מלמדים אותם לשנוא אותנו.
ומה בדיוק אנחנו עושים? מה אנחנו חושבים שיקרה עם הילדים שלנו, שקולטים את המסרים המחרידים שלנו? לאיזה סוג של מבוגרים הם יגדלו? אז נכון, בבתי הספר שלנו לא מלמדים שנאה. אבל בבית… מהאנשים עליהם הילדים מסתכלים כדמויות חיקוי כמודל… אם אנחנו נתנהג ככה, איזה אזרחים אנחנו מגדלים? בבית הספר ילמדו אותם דמוקרטיה, ובבית אנחנו מלמדים אותם שלמי שחושב אחרת מאיתנו צריך להרביץ…
“כולם יודעים” שמצב זכויות האדם אצל “הערבים” ירוד. כולם יודעים שאי אפשר לדבר נגד חמאס בחופשיות, כי תמיד יש איום באלימות.
ומה קורה אצלנו עכשיו? מותר לדבר בחופשיות בישראל? מותר לומר כל דיעה? בדמוקרטיה היחידה במזה”ת? או שלרגל המלחמה, עדיין צריך להתיישר לימין, פן מישהו “יוריד לנו לאטמה”?
ומה השורה התחתונה פה? כולנו עסוקים במלחמה מול החמאס. במלחמה על זכות קיומנו ועוד שאר כינויים.
אבל זו לא מלחמה. זה “רק” קרב. זה קרב אחד בתוך מלחמת הקיום שלנו כישראלים. ניתן להביט על הקרב הזה כמלחמת אין ברירה. אין לי שום רצון להיכנס לויכוח הזה כאן.
אבל המלחמה האמיתית שלנו, היא מלחמת יש ברירה קלאסית.
זו המלחמה שתיארתי כאן, שמתרחשת במקביל למבצע. והיא מלחמת אחים שמחריבה כל חלקה טובה. היא מלחמה שלחמאס אין בה שום תפקיד. היא מלחמה שאין לנו אופציה להפסיד בה. חייבים לנצח אותה. “אותה” ולא “בה“. כי בסוף הקרב עם חמאס, בסופו אין ספק שישראל תישאר על מקומה, נישאר עם עצמנו.
השאלה היא האם בסוף הקרב הזה, נרצה להיות מדינה דמוקרטית ומתוקנת, או שנמשיך לדרדר את הדיון לביבים, ולאלימות, נמשיך להתכתש ונגשים את חלום החמאס?

HebrewSig