משבר זהות

שלום לכם. תודה שקפצתם שוב לביקור.

בתקופה האחרונה – בעיקר לאור ה”בחירות” בישראל – אבל לא רק, אני רואה ושומע המון ויכוחים (שלא לומר מריבות) שסובבים סביב נושא אחד. ולא תמיד המעורבים בויכוחים אלה אפילו מודעים לכך שהם מתעסקים בנושא הנ”ל.

אני מתכוון לנושא הזהות.

אם אקשור את זה ישירות ל”בחירות” וכל התעמולה שניהלו המועמדים למיניהם אז זה מתחיל כמובן בשיוך ל”מחנה אידאולוגי“. מצביעי ליכוד, בית יהודי, ישראל ביתנו – ימין. מצביעי המחנ”צ, מר”צ – שמאל. מצביעי לפיד, כחלון – מרכז וכו’.

אם נניח לרגע לעובדה שאין דבר כזה ימין, שמאל או מרכז, הרי שעמישראל (כפי שאנחנו יודעים) מחולק ל”מחנות“.

בואו נמשיך הלאה.יש גם חלוקה בין אשכנזים, מזרחיים, חרדים, חילוניים ובתוך כל אוכלוסיה כזו, חלוקות פנימיות רבות.

וכמובן שלפני ואחרי הבחירות – מלחמת עולם בין הישראלים. ולמה? כי מישהו כתב משהו על ביבי, ואחר לכלך על בוז’י וההיא אמרה משהו על זהבה, ואח שלה קילל את ליברמן.

מיד מי שמזוהה עם אחד מהנ”ל – מזוהה כי הצביע לו, נזכיר – נעלב, משל הותקף אישית ויוצא להתקפה. לא על דיעותיו של מבקר “נציגו” כי אם על האדם שהביע ביקורת. כאן תבוא גם ההתקפה על ה”מחנה” ה”מנוגד”. משהו כמו – “אתם ה____ (השלם את החסר) ______!

הבעיה היא לא אצל ה”ימני” או ה”שמאלני”. הבעיה אצל כולם. הנה כמה דוגמאות שאני בטוח שנתקלתם בהן בשיטוטיכם ברשת המה זה חברתית:

  • שתוק יא מתנשא! אתה לא יודע כלום!

  • השמאל\ימין לא דמוקרטי, עדיף שלא תהיה לו זכות הצבעה!

ה”שמאלנים” חושבים שהשמש זורחת מאחוריהם. נדמה להם שהם מורמים מאדם ורוח השכינה שורה אך ורק עליהם ומעניקה להם עליונות מוסרית על ה”ימין“. הם כולם מוסר ואהבת האדם. כמובן שהם מתחברים יפה לגנרלים במיל’ למיניהם שביום מוכרים נשק בכל פינה של הגלובוס, וביום מדברים על ה”שלום”. כמובן שבזמן מלחמה, “נציגיהם” מיישרים קו עם השלטון ובקושי פוצים פה (וכשכבר אומרים משהו, זה כדי “לחזק” את ידי ראש הממשלה).

ה”ימנים” לעומתם עסוקים בבכי וקנטרנות. עוד מעט ואחשוב שהם המדוכאים על פני אדמות, למרות שנציגם המובהק יושב על כס המלכות יותר מכל ראש ממשלה אחר בישראל (למעט בן גוריון – אבל יש זמן). למרות שמאז רצח רבין, רק “ימין” (ואהוד ברק) יושבים בראש הפירמידה המקומית. ראש הממשלה עסוק בהטלת אשמה ודופי בכל מי שאינו הוא, ותומכיו חוזרים על המנטרה. הם כמובן לא טובים יותר מה”שמאלנים“.

עוד ממשבר ה”זהות” הפוקד אותנו.

לפיד רוצה “לשקם” את דרעי. איזה פרופסור פותח ג’ורה על נשים, מרוקאים ושלל נחותים. וה”שד העדתי” יוצא מהבקבוק (כאילו אי פעם היה בתוכו). השבט הלבן השולט בכיפה רוצה שיעזבו אותו כבר מכל הדי די טי הזה, ונמאס לו שהשחורים האלה מתעקשים להעלות על סדר היום את מציאות חייהם. ואחרי שהם (השחורים) הולכים ומצביעים שוב ביבי, אומרים להם לשתוק (או לקחת ציאניד) כי הם הביאו את זה על עצמם. ואולי כדאי להחליף עם. כמובן שלא נשכח את רבנו גרבוז ומתק שפתיו ושאר פנינים נבחרות.

(רק נזכיר תקיפה פיזית של יהונתן גפן ושלל ה”ברכות” שקיבלה אחינועם ניני עם נחיתתה בארץ הקודש.)

ופה אני נזכר בתרגיל מחשבתי שעשו לנו בביה”ס.

לא יודע אם נשאלתם פעם מה אתם מרגישים יותר – יהודים, ישראלים, ציונים? תרגיל מעניין. במיוחד לאור העובדה שהאופציה “בני אדם” לא הופיעה שם. כמובן שהיותנו בני אנוש נלקחה כמובנת מאליה, אבל למה רק שלושת אלה? ומי שלא ציוני? ומה זה בכלל ציוני? האם ציוני זה מה שחשבתם?

אני רק שואל, לא עונה. אתם בהחלט מוזמנים לענות בעצמכם.

והנה אני רואה שלל תגובות של ידידי בפייסבוק, או של פרשנים בתקשורת שקוראים לכולם להירגע כי זה רק דיבורים.

ואני רוצה לומר שכן, אלה רק דיבורים של אדיוטים שימושיים. ומסכים שכדאי שכולנו נרגיע את האוירה. אבל לא פה הבעיה.

עצם הבעיה היא עם יצירת הזהויות האלה והשיוך המלאכותי שלנו לתוכם. וזה לא קשור לדיבורים או למעשים. זה קשור להפרד ומשול. כל כך קל לגרום לנו להתעסק יומם ולילה בפילוג ופיצול ולא להשאיר לנו זמן, או פתיחות לחשוב על בעיות העומק. כשאנחנו במגננה או מתקפה – בהתאם ל”מחנה” ה”אידאולוגי” או ה”אנתרופולוגי” שלנו – הרבה יותר קל לשלוט בנו בצורה אפקטיבית. הרבה פחות סביר שנוכל לפתח מודעות אמיתית.

ועד הפעם הבאה, אתם מוזמנים להשאיר תגובות (אבל דיר באלק, אני מרוקאי סכין), לשתף (אלא אם אתם פרסים קמצנים) או לעשות לייק (כמו פולנים טובים, ומה יגידו השכנים?). מה שציוני בעיניכם.

HebrewSig

“מדריך הטרמפיסט ל”בחירות 2015

שלום לכם,

דממה יחסית נפלה בצד העברי של הבלוג מכמה סיבות. עבודה, כתיבה, נושאים שהצריכו התייחסות בלועזית וכמובן השיעמומון הזה שנקראה מערכת הבחילות לכנסת השמונה מאות (איזו כנסת זה יוצא באמת?).

אבל כל זה היה נכון עד ליום חמישי האחרון בו התכנסו להם ראשי שמונה מהמפלגות (לכאורה) שאמורות להיכנס לכנסת הבאה עלינו לרעה.

כמובן שלמילה אחת ממה שנאמר שם אין שום משמעות לחיי הנתינים בארץ הקודש. כמובן שהכל הצגה. ומתוך כך, הנה המלצתי, למי להצביע, לפי מצעי המפלגות (לכאורה) כפי שלכאורה התגלו ב”עימות” ה”מסקרן”.

ואלה שמות:

  • ישראל ביתנו” בראשות אביגדור “ערבים ושמאלנים החוצה” ליברמן – כל מי שרוצה מדינה פלשתינאית לצד מדינת ישראל, לגרש את הערבושים ולעשות עוואנטות של גבר על שאר העולם, ובכל זאת לא רוצה להצביע למרצ כי הוא לא רוצה לצאת שמאלני הומו.

  • יש עתיד” בראשות יאיר “אפילו את ‘זאת לא השאלה’ גנבתי מביבי” לפיד – כל מי שלא מצא סיבות מספיק טובות לספר לשכן העני שלו למה הוא נוסע ברכב מודל 2017 כשלשכנו אין כסף ללחם, יוכל למצוא את כל התירוצים בדף המסרים פה. ועל הדרך גם יעסוק בשיקום מרוקאים דתיים עבריינים עם כיפה והשלמת בגרויות. (גילוי נאות: הכותב לא השלים בגרויות, אבל עשה מכינה חבל”ז).

  • יחד” בראשות אלי “רק לא אריה” ישי – כל מי שרוצה אחדות בעם, חוץ מערבים, שמאלנים מנייקים, וסתם לפלפים. כל מי שרוצה שלום, חוץ מערבים, שמאלנים מנייקים, וסתם לפלפים וגם כן כל מי שלא מסמפט כל כך את דרעי אז בכיף.

  • הרשימה המאוחדת” בראשות איימן “מי???” עודה – ערבים (כאילו דה?), שמאלנים בוגדים מדרג א’ (אלה שליברמן יכניס לתאים. טלפון. תאי טלפון.) ו… זהו.

  • מרצ” בראשות זהבה “בעור כבש” גלאון – כל מי שרוצה מה שליברמן מוכר אבל רוצה להיראות מתקדם\מצפוני\נאור ועדיין לא התעורר משנת המטריקס. שמאלנים בוגדים מדרג ב’ (אלה שיקבלו תא טלפון פרטי + כמה אסימונים שיוכלו להתקשר לחברים הערבים שלהם בעזה).

  • ש”ס” בראשות אריה “רק לא אלי” דרעי – מזרחים, דתיים וכל מי לא סובל את אלי ישי.

  • הבית היהודי” בראשות נפתלי “מה שליברמן אמר רק על אמת” בנט – מצביעי ליברמן על סטרואידים.

  • וכמובן “כולנו” בראשות משה “שקר כלשהו” כחלון – כל מי שלא הספיק לו לפיד, וגם יאיר לפיד לא הספיק לו.

בלטו בהיעדרם מה”עימות”:

הליכוד” בראשות בנימין “יורה לעצמי ברגל” נתניהו – אף אחד. כאילו מה? לא ברור שהוא עושה הכל כדי לפנות את המשכן? עבר זמנו.

ו”המחנה הציוני” בראשות יצחק “חחח…. זה יהיה ר”מ… די… הרסתם אותי…” הרצוג – אף אחד. בואו נראה איך הבחירות עובדות באמת…

התנצלותי הכנה לאלה ששמם הודר מהרשימה מטעמי חוסר עניין לציבור, שיכחה או התעלמות במפגיע.

זהו בינתיים. מקווה שעזרתי למתלבטים. ועד הבחילות, שיתקיימו הפעם ביום מטריקס הקדוש… היו שלום ותודה על הדגים.

HebrewSig

דיון בסוגיות הליבה – בחירות 2015

שלום לכם וברוכים השבים.

היום לא סתם נדבר על כל מיני דברים בעלמא. היום נדבר על הסוגיות החשובות באמת, נושאי הליבה, ה real issues. הדברים שעליהם באמת מתנהלת מערכת הבחירות הנוכחית. כי הפעם, הפעם זו לא סתם עוד מערכת בחירות על כלום ושום דבר. הפעם זה ה real deal! הפעם אלה בחירות שעוסקות בלב ליבו של העניין. בחירות שאחת ולתמיד יענו על השאלות הבוערות בכל אחד ואחת מאיתנו.

סליחה, אני הולך להקיא שניה בצד וחוזר.

מצטער על ההפרעה. לא היה קל לכתוב כל כך הרבה שטויות ברצף.

חי זקנו של הנביא, כבר הרבה זמן לא היתה מערכת בחירות כל כך משעממת, כל כך סתמית או מעושה. אלה הבחירות הכי פרוזן-פיצה שאני זוכר. חמם והגש. הבחירות הכי שבלוניות מאז שקיבלתי את הסרגל הזה עם המלבן-ריבוע-עיגול-אליפסה בילט-אין בכיתה ב’ או משהו כזה.

זה או הוא, או אנחנו!

זה אנחנו או הם!

מה, כבר נגמר לכם המלאי של “פרס יחלק את ירושלים” ושל “ביבי טוב ליהודים“?

או אולי… אולי החלטנו שהבחירות הפעם הן מהותיות. אולי… אולי הבחירות הפעם באמת נועדו כדי שהציבור יחליט אחת ולתמיד מה אופיה של מדינת ישראל. אולי… אולי הפעם סוף סוף ינוהל דיון ציבורי אמיתי ועמוק בנושא ציונות, יהדות ו… סליחה, שוב הבעע….

ציונות

אחחח איזה נושא. איזה יופי. אני כל כך שמח שהבחירות האלה הן על עתיד הציונות בישראל. אני כל כך מאושר שסוף סוף מפסיקים להתעסק בשטויות ומדברים, אחת ולתמיד על ציונות מהי, על מהות. איזה כיף לדון במשמעות המושג. וכמובן, בלי לשכוח את הסוגיה הכי חשובה – למי יש יותר גדול?

עכשיו, כשמדברים על ציונות, אסור לשכוח כמובן את ממציא הציונות, אבי האומה וחוזה המדינה – בנימין לבית נתניהו אוקיי? שאף אחד לא יבוא ללמד אותו מה זה ציונות תודה, בבקשה, סליחה. מה יותר ציוני מ”סכנה קיומית” ומ”שואה”? נו, נראה אתכם סמולנים.

אבל בל נשכח לרגע את הכוכב העולה בשמי הציונות באשר היא, הלא הוא נפתלי ממשפחת בנט הציונית המפורסמת. רק ציוני כמו בניטו יודע מה חשוב. התיישבות ציונית. וכמובן תיקצוב מתאים.

ואם חשבתם לרגע שבוז’י-ציפי אינם ציונים, אז הרשו לי לתקן אתכם במטותא. מה יותר ציוני מציפי? היא היתה ציונית גם בליכוד, גם בקדימה, גם באיזו תנועה ועכשיו במחנה הציוני. נא באוזן! נראה אתכם עושים ציונות בכל מקום ואתר! וחוצמיזה – “המחנה הציוני“. זה בשם של המחנה כאילו, דא?

יהדות

מאז קיבל אברהם דין תורה (עוד לפני התורה), ניתש הויכוח הבלתי סופי על “מיהו יהודי?” וגם “מהי יהדות?“. אני יודע שאני בסך הכל יהודי צנוע ובור ועם הספר, אבל נראה לי שאלה עם החליפות בטלויזיה יודעים מיהו יהודי. ועכשיו, סוף סוף מתחיל הדיון הרציני באחת מאושיות היסוד של המדינה היהודית והדמוקרטית ביותר במזרח התיכון. איזה יופי! בחירות שעוסקות בעיקר ולא בטפל. בחירות שעוסקות בשאלות מהותיות כמו “איך עושים גם דמוקרטית וגם יהודית?” או “האם להתיר לפייגעלך להתחתן?” וכמובן שאלת המפתח – למי יש יותר גדול (אפילו אם נימול)?

בואו נתחיל ברב הרצוג ברשותכם. מי אם לא הרב’ה יודע יהדות מהי? מי אם לא בוז’י יוכל לענות על הקושיות הללו? אז אנא מכם, אל תחשבו לרגע שיש סמכות גבוהה יותר מאשר יצחק לבית הרב הרצוג.

אלא אם כן, כמובן אתם נזכרים באבי האומה, ראש וראשון לכהנים ללויים ולשאר בית ישראל, נביא בעירו, החשמונאי הגדול, הרב הראשי העולמי לבית נתניהו. נזכיר לכם שהרביבי, עוד בצעירותו נהג לתת שיעורי יהדות פרטיים לרב עובדיה עליו השלום (“אלה שכחו מה זה להיות יהודים”).

אה, אבל אם אתה יהודי אז למה אין לך כובע? לנפתלי יש כובע. הוא היהודי האולטימטיבי! וחוץ מזה – “הבית היהודי” זה בשם של הבית כאילו, דא?

אז עכשיו, אחרי שדיברנו לעומק בנושאי הליבה, עליהם נסובה מערכת הבחירות הנוכחית, נדמה לי שעמישראל יכול להיות גאה, לזקור ראשו אל הדגל המתנופף בגאון מעל בית הכנסת ולהתפאר בנבחריו. לא לחינם זורקים מיליוני שקלים על מערכת בחירות, כי אם על מנת לטפל בנושאים הבוערים שבליבה של האומה.

כמבן שנשראו עוד כמה שאלות קטנות, כגון:

    • האם זה יהודי לגנוב כספי ציבור?

    • האם זה ציוני למעול בתפקיד?

    • האם זה יהודי לטפח כלכלה שבנויה על נשך?

    • האם זה ציוני לטפח שכבות אוכלוסיה מיוחסות ולהחליש את החלשות?

    • האם זה יהודי לחרחר ריב ומדון בעם ישראל כדי לשרוד?

    • האם זה ציוני לחזק את הממשל עוד ועוד?

    • האם זה יהודי למכור לוקש, להרוס ואז לבוא עם אותו לוקש בפעם הבאה?

ועוד כהנה וכהנה שאלות וקושיות.

אבל באמת, סוף סוף יש בחירות אמיתיות על נושאים אמיתיים ועמוקים, אז למה להציק בזוטות אלו?

מוזמנים כמובן להשאיר הערות, הארות, שאלות, קושיות ושאר ירקות. ועד הפעם הבאה, לכו להצבעעעע….

HebrewSig

ועוד טיפ-טיפה על בחילות 2015:

שמאלני ימני ודו-מיני

המשחק הפוליטי

על הזאב והכבש

על מנצחים ומפסידים

המשחק הפוליטי – בחירות 2015

שלום לכם וברוכים השבים. היום, בואו נשחק במשחק שכולנו מכירים – בחירות כלליות לכנסת ישראל.

החוקים מוכרים לכולנו. כל אזרח מעל גיל 18 רשאי להצביע, כל אחד יכול להטיל פתק אחד לקלפי. הקולות נספרים ומתורגמים למנדטים. סך כל המנדטים הוא 120. הנשיא בוחר את ראש המפלגה בעלת הסיכויים הגדולים ביותר להרכיב קואליציה ומטיל עליו את המשימה לעשות כך. וכן הלאה וכן הלאה.

לפני הבחירות, המפלגות רשאיות לנסות ולשכנע את האזרח להצביע עבורן בעזרת כלי תעמולת בחירות מגוונים (תשדירי בחירות בטלוויזיה, מודעות בעיתונים, מדיה חברתית ושאר ירקות).

כראוי לדמוקרטיה היחידה במזה”ת, כולנו מוזמנים להשתתף במשחק ולהרגיש שתרמנו את חלקנו בקביעת עתידנו. אני ממש דומע לאור המחשבה האצילית הזו, בראותי את גלגלי השיניים של השיטה הדמוקרטית בפעולה.

אבל לפני שאפרוץ בבכי תמרורים מרוב התרגשות והתפעלות מחזון אחרית הימים הזה, אני נזכר שזה משחק. וכמו כל משחק, יש לו מטרות שונות. הוא גורם הנאה לשחקנים (בעיקר אלה שמרוויחים\מנצחים), הוא מפתח מחשבה, ומעסיק. בעיקר מעסיק.

אני לוקח הפסקה מתודית ברצף המחשבה הזה, כדי להתחיל במשחק. עוד נחזור לנקודה הזו בסוף. בינתיים, רק זכרו – מדובר במשחק. משחק פוליטי. מילים כדורבנות.

בפנינו עומדת הבחירה – מי מבין האצילים שמתנדבים לחרף את נפשותיהם עבורנו ראוי לקולנו? למי להצביע? את מי להמליך? הרשו לי להכניס את הראש החולה שלי למיטה העוד יותר חולה הזו. סדר המפלגות אקראי לחלוטין (איך שבאו לי בראש באותו רגע).

הליכוד

נתחיל במפלגה השלטת. הליכוד – מפא”י החדשה? חולשת בעזרת מקורבים על כל חלקה טובה? מפלגת ה”לא תעשה”? מפלגת ה”המפא”י אשמה?” מפלגת חורבן היחסים עם ארה”ב? מפלגתו של המלך נהנתניהו השלישי? לכם אתם רוצים שאצביע? אגב, השם לא נראה כל כך מתאים. “ליכוד”. מה כל כך מלוכד בדנונים והארדנים וחבר מריעיהם? כדאי לשקול מחדש.

העבודה

מפלגת האבוּדה פשטה את הרגל. החל בסכינאות הפנים מפלגתית, המשך בזחילה חוזרת ונשנית לקואליציות שונות ומשונות, וכלה בחבירות אומללות לכל מיני מריעין בישין. אופוזיצית-שמאל שתומכת במלחמה, ש”לכאורה” טובעת בעצמה בים של שחיתות. לא אמת ולא נעליים. שקר החן והבל היופי.

יש עתיד

האומנם יש? בעלת פטנט בישראל. בנה לך מפלגה. והרי הצעדים – הרכב לך מפלגה של חבר’ה. הצג אותם אחד, אחד כאילו מדובר בפרומו לסדרת טלויזיה. הרכיבים: ראוי אחד “ביטחוניסט”, אחד “כלכליסט”, אחד “פילוסוף”, אחד “דוס מחמד”, אחת “אישה כנועה”, ואחד שאינו יודע לשאול. מצא נושא בראש סדר היום. רכוב עליו השכם וערב. מצא שם קליט וקדימה לדרך. את הפטנט של דיקטטור שקובע בעצמו את רשימתו הם ירשו מועדות מסדרות למיניהן וליברמן. הכל ברור? אוקיי. אה. חוץ מדבר אחד – מה בדיוק אתם רוצים? אנטי חרדים, אנטי-אנטי (לפיד לא דוגל בחרמות), בעד מלחמה ונגד מלחמה, בעד “קפיטליזם של חמלה” (סוג של אוקסימורון). וכמובן, הכי חשוב – לימדו מהר את החוקים של ה”פוליטיקה החדשה”. שיעור מאלף לאזרח בקבלת אחריות על מחדלים. יש עתיד. לא בבית ספרנו.

הבית היהודי

מה בדיוק יהודי בבית הזה? לא, באמת. הכיפה של בנט? העיניים של איילת שקד? השותפות המלאה לאידאולוגיה קפיטליסטית חזירית? זו המכילה את הנשך, רדיפת העני, הפרשת מעשר לעשירים? לא נשמע כל כך יהודי. מפלגה שבראשה אדם אחראי, כזה המעריך את יחסי החוץ של המדינה? בעיקר עם שותפתה הגדולה ביותר? כזה היודע להאשים את שותפו (האח לבית היהודי של לפיד) בלקיחת קרדיט (דרך אשתו) אך גונב קרדיט בעצמו? האח הלא מתנצל? סליחה, אח שלו, לא מספיק יהודי בשבילי.

ישראל ביתנו

נראה לי חובב סקי, ליברמן. מאגף מימין, חותך לשמאל, דופק רייס במרכז ושוב חותך הצידה, מתיז ערימת (שלג) צוננים בעיני הציבור. לכאורה נאשם בכך, לכאורה חצי ממפלגתו מואשמת בזה, לכאורה מפלגה שיש לה משהו שונה לומר לנו על החיים בארץ הקודש. ליברמן בפוליטיקה כבר שנים ארוכות. עדיין מנסה להבין מה הוא לעזאזל רוצה. עד שנפענח את מצע המפלגה (או עד לפירוקה), אניח לפתק הזה בצד.

מרצ

מפלגת ה”שמאל”. מפלגת “זכויות האדם”. אה, זאת שגיבתה את ראש הממשלה במהלך צוק איתן ללא הסתייגות? השמאלנית הזאת? לא יותר מדי מרץ ניכר מהמפלגונת הזו. הבלחה אמיצה של אילן גילאון לגבעת עמל ו…זהו. אופוזיציה לוחמת? כפי שנראה, תהווה פלאג-אין לקואליציה הבאה (כפי שכבר היוותה, לפחות בהתנהלותה עם זו הנוכחית). לא חש כל מרצ להצביע למרצ במרץ.

ש”ס-אלי ישי

כאילו ישראל ביתנו רק בגרסא החרדית. דרך אגב, למעט שמות משפחה, מה בדיוק מזרחי במפלגה הזו? מה מבדיל אותה מכל מפלגה חרדית אחרת? ומה בדיוק יבדיל את מפלגתו של ישי מש”ס? נראה שקיומה בא כדי להצדיק (לפחות למראית עין) את טענותיהם של שונאי החרדים למיניהם. בזבוז קול.

חד”ש

היי, מה חד”ש? מה בדיוק עושים בחד”ש? תגידו, חד”ש זה המר”צ החד”ש? יעני שמאל-שמאל? זה שמאל לאנשים שחושבים יותר מ”הארץ”?

חרדים

סליחה על ההכללה. פעם זה דגל התורה, תמיד אגודת ישראל, יהדות התורה. זה ממש לא משנה, מכיוון שאם ישנן מפלגות שעושות בדיוק את מה שהן אומרות, כאלה המייצגות את ציבור בוחריהן בצורה מקסימלית, הרי אלה החרדים. הרבה יותר יהודי מבנט, אבל קצת יותר מדי בשבילי.

ערבים

שוב, סליחה על ההכללה. זה נובע מהעובדה שאין למפלגות האלה שום יתרון על אלה ה”יהודיות”. לא מצאו שם פטנט חדש כזה שמבדיל אותן משאר ים הפוליטיקה המאוסה. אולי האנטגוניזם המובנה. טוב, הייתי שמח לעלוץ בעקיצותיהם את השלטון אם אלה לא היו בוחנות מחדש את גבולות חופש הביטוי. יתרה מכך, לעניות דעתי – הן כושלות במילוי תפקידן המרכזי. ומשום שאין חד”ש גם פה, לא בוחר.

כולנו

לפני שכולכם מתנפלים. לא, אין שום דמיון ב-כ-ל-ל ל”יש עתיד”. אין שום דבר במשותף לשתי המפלגות הבכלל לא אופנתיות האלה. הכחלון על הסוס הלבן אפילו לא העלה על דעתו לרכוב על נושא פופוליסטי אל עבר השקיעה. הוא לא חולם על להציג את רשימתו אחד, אחד כמו בפרומו לסדרת טלויזיה. אז מה דומה ל”יש עתיד”? כלום! הנה עוד ניגוד. בעוד לפיד אינו דוגל בחרמות, הנה כחלון הכריז בצורה הברורה ביותר שאינו פוסל איש. עכשיו ברור למה זה שונה? טוב. אז הגרסא הפחות אשכנזית-אליטיסטית של “יש עתיד” תומכת בשוק חופשי ש”מחזיר את הכוח לידי האזרח” (ממש כמו בנושא המאוד לא פופוליסטי של סלולר, כן?). שזה שונה לחלוטין מהקפיטליזם של חמלה של האשכנזי הזה מהטלויזיה.מבולבלים? טוב מאוד. כי זה בדיוק מה שכחלון רוצה. אני, ברשותכם לא אתבלבל וגם לא אצביע “כולנו”.

נראה לי שדיברנו על כולם.

אז עכשיו נשאלת השאלה הצפויה – נו אז אם אתה רק שלילי ורק דברים רעים יש לך להגיד על כולם, אז למי כן? והאם בכלל להצביע? קודם כל אתם מוזמנים לקרוא מה דעתי בנושא ה”אלטרנטיבה”.

עכשיו, זוכרים שהבטחתי לחזור לנושא המרכזי – המשחק? אז הנה, אני מקיים את הבטחת הבחירות.

כל הכתוב מעלה היה כמובן חלק מהמשחק. המשחק הזה שבו אומרים לנו “לכו להצביע!” ו”לכו להשפיע!” ו”תנו לנו את הכוח לשנות!” ומסתכלים עלינו דרך משקפת של חיידקים ומצחקקים על איזה וויסקי און דה רוקס, בעוד אנחנו גוררים רגליים לקלפי ומשמידים עוד חצי יער במשחק המזוייף שנקרא: הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון.
בתאגיד המתקרא “מדינת ישראל” הכל קבוע מראש. הם, כמו אוהדי בית”ר מהמערכון המיתולוגי של הגשש, רוצים לקבוע מה תהיה התוצאה, מי יהיו השופטים, מה יהיה הקהל ומה יהיה מזג האויר. ההבדל הוא שהם גם מקבלים את הדרישות הללו. טוב, חוץ ממזג האויר (אבל עובדים גם על זה).

ואנחנו מה?

זוכרים מה מטרות המשחק? הוא גורם הנאה לשחקנים (בעיקר אלה שמרוויחים\מנצחים), הוא מפתח מחשבה, ומעסיק. בעיקר מעסיק. מעסיק אותנו כל הויכוח הפוליטי העקר הזה. אלה “ימניים” ואלה “שמאלנים”. זה יחלק את ירושלים, וההיא תכבוש את דמשק, וכן הלאה וכן הלאה.

לא הוא יחלק ולא ההיא תכבוש.

הוא והיא יעשו בדיוק, אבל בדיוק מה שיאמרו להם לעשות, ראשי התאגיד.

ובינתיים? בינתיים אנחנו נתעסק בלריב עם עצמנו. בינתיים כתבות בעית-הונים ייטו את דעת הקהל לפה ולשם, לפי צורכי הדירקטוריון. ובשעת הכושר כבר יהיה בסדר. זאת אומרת, יהיה בסדר לשחקנים. אנחנו נמשיך לרוץ בסיבובים מסביב ללוח, חלק מאיתנו יעבור ב”דרך צלחה” ויקבל כמה ג’ובות, חלק ילך לכלא וחלק סתם יסתובב במעגלים, ישלם מיסים ושכ”ד וקנסות בריבית נשך כל פעם שידרוך על איזו משבצת של איזה בר-הון.

והכל בחסות השילט-הון.

אז רגע, לא להצביע?

להצביע, בטח שלהצביע. לא להצביע זה פאסיבי מדי. זה “ללכת לים”. ללכת לקלפי, ליטול פתק לבן ולומר להם “זוּבי!”. זה לא ישנה את הרכב הממשלה באה. אבל זה ייסַפֱר.

אתם מוזמנים לספר לי למי אתם מצביעים ולמה, או כל העולה על דעתכם (למעט אלימות וגזענות) ממש פה למטה.

HebrewSig

מהמוצדקות שבמלחמות ישראל

שלום (מותר לחלום, כן?),
בואו נשים כמה דברים על השולחן, לפני שנתחיל ממש לדבר.
(עוד לפני כן אדגיש – מכיוון שהדיון לוהט, ולאנשים יש נטיה לא לקרוא כל מילה, ולעיתים לפרש משפטים פשוטים בצורה לא נכונה, בפוסט הזה, אנסה להיות קצת יותר נודניק מהרגיל, ולהדגיש כמה דברים שאולי, בימים רגילים לא היו צריכים הדגשה. עמכם הסליחה.)

דבר 1

אריאל שרון אמר פעם

“אני אכן חושב שמלחמת לבנון הייתה מהמוצדקות במלחמות ישראל.”

צודק. מלחמת העצמאות ויום כיפור אולי היו המוצדקות ביותר, אבל מלחמת לבנון הראשונה, כמו גם “עמוד ענן”, “עופרת יצוקה”, וממש כמו “צוק איתן” היו כולם בעלי צידוק. ממש כמו שאומרים המסבירים למיניהם – לא יתכן שמדינה ריבונית תשב באפס מעשה, בעוד ממטירים (או מטפטפים, או איזה דימוי שתרצו למילה “יורים”) טילים ורקטות על תושביה. פעם זה היה קריית שמונה ואצבע הגליל, ופעם זה שדרות וישובי עוטף עזה, ופעם זה אפילו מקומות באמת חשובים כמו גוש דן.
אז אומר זאת בצורה הכי ברורה – פעולה כנגד חמאס, ונגד כל מי שמנסה לפגוע בנו היתה ונשארה מוצדקת.

דבר 2

אני ממשיך לעקוב בדאגה מאוד גדולה אחרי ה”דיון” ברשת, ואחד הדברים שכנראה מאוד מטרידים את הטוקבקיסטים מצד ימין הוא ש”אנשי השמאל” אינם יוצאים כנגד חמאס, “אינם מבינים” שחמאס הוא ארגון טרור שרוצה להרוג את כולנו, “לא קולטים” שהחמאס לא מעוניין בשלום.
אז אומר זאת בצורה הכי ברורה – חמאס הוא ארגון טרור רצחני, ציני, אכזר. החמאס רוצה להרוג את כולנו (ואני מתכוון ליהודים, לא רק לישראלים). החמאס אינו מעוניין בשלום עם ישראל. יותר מזה, החמאס מתאכזר אל בני עמו, מדכא ומשפיל את הפלשתינים והוא ארגון מושחת שמונע מהעם הפלשתיני את האפשרות להתפתח כלכלית וחברתית.

דבר 3

נקודה מאוד רגישה. אני לא מעוניין להציב מספרים כאן. גם בגלל שלא חשוב אם חייל או אזרח אחד נפגע, או מספר גדול יותר. הרג ישראלים כואב. כואב מאוד. כואב יותר מכדי תיאור בנאלי במילים. כל חייל שנשלח על ידי המדינה ראוי לכבוד. ימין או שמאל, החייל לא קובע מדיניות ולא ראוי לאף מילת גנאי משום צד. החייל מגן בנפשו ובגופו על האזרח. כשחייל נהרג בקרב, אין קשר לפוליטיקה. זה כואב לנו פיזית. אתם מכירים את ההתכווצות הזו בחזה. אזרח ישראלי שחי את היומיום ונפגע הוא קורבן של שנאה ותוקפנות של ארגון טרור. זה לא נסבל ולא מקובל ובגלל זה, יש את הצידוק למלחמה בטרור.
אני חושב שאמרתי את זה בצורה הברורה ביותר שבאפשרותי.

דבר 4

עוד נקודה שההסברה מנסה להעביר. עוד דבר שטוקבקיסטים רבים טוענים ש”אנשי השמאל” לא מבינים הוא, שצה”ל הוא הצבא ההומני ביותר בעולם, ושהוא נלחם כנגד ארגון שמשתמש באזרחים כמגן אנושי.
אומר זאת בצורה הברורה ביותר שאוכל – אם יש דבר כזה “צבא הומני” – קוראים לו צבא ההגנה לישראל. מטרת צבא (כל צבא) היא להילחם למטרה זו או אחרת. הרשו לי לומר שמלחמה איננה דבר הומני. אבל בתוך הרשע הזה שנקרא מלחמה, אין ספק בכלל שאין צבא בעולם שעושה יותר מצה”ל על מנת למזער פגיעה באזרחים. יותר מכך – כשמסתכלים על איזור הלחימה בו הוא נאלץ לפעמים לפעול, אין לכך תקדים בהסטוריה האנושית.
אוקיי.
נדמה לי שהבהרתי את דעתי לגבי כמה נקודות מרכזיות בצורה הברורה ביותר. עכשיו זמן השאלות, כי למרות השמועות השקריות, לא הכל שחור ולבן בעולם בו אנו חיים, ולו רק מהטעם שמאכלסים אותו אנשים.
השאלות כאן, בחלקן הגדול, אינן רטוריות (אנסה להיות ברור לגבי זה בהמשך), אז אתם בהחלט מוזמנים לנסות לענות עליהן. פה לא מצנזרים שום דבר חוץ מעידוד בוטה של גזענות או אלימות.

שאלה ראשונה

גם המלחמה המוצדקת ביותר אמורה לשרת מטרות. המטרות הן בחלקן טקטיות, אבל חשובות מהן – מטרות אסטרטגיות. כאלה שלפחות לטעם מוביליה לא יכלו להיות מושגות ללא הפעולה הצבאית. במילים אחרות, המלחמה הזו תיגמר. בסופה יכולים להיות הרבה תרחישים, אבל הרשו לי לשער באחוזי ודאות גבוהים מאוד שגם מדינת ישראל תישאר קיימת, וגם חמאס לא ייעלם מפני האדמה.
אנחנו הרי לא משווים בינינו לבין הנאצים ימח שמם. אז אני מרשה לעצמי להניח שאף אחד מאיתנו לא מתכוון למחוק עם מעל פני האדמה. ולכן הפלשתינאים היושבים ברצועת עזה (ביניהם רבים שאינם אנשי חמאס) לא הולכים להיעלם מחר.
לאן פנינו מועדות? מה הצעדים הבאים אחרי שהתותחים ישקטו?

שאלה שניה

חמאס הוא ארגון טרור. כל האמור למעלה עדיין תקף לגביו גם אחרי המלחמה. בואו ניקח צעד אחד קדימה ונשאל את עצמנו – אפילו אם צה”ל יחסל את כל אחד ואחד ממנהיגיו וחייליו. מה אז? החמאס הרי, אינו רק אנשים אלא גם אידאולוגיה. אידאולוגיה של שנאה. אם נהיה כנים עם עצמנו, אין אפשרות “לחסל את החמאס” כמו שליבנו אולי רוצה. ניתן להכות בו קשה (וצה”ל עסוק בזה עכשיו).
בראש המדינה והצבא עומדים אנשים שמבינים דבר או שניים באסטרטגיה, ביטחון, וכו’. מי יותר ומי פחות.
מתוך הנחה זו, ניתן לצפות שהם מבינים את הנקודה הזו, לא?
האם אחרי שהנחנו את זה, לא נראה שאולי מעבר לצידוק המוחלט שבפגיעה בקמים להרגנו, יש עוד סיבות שאנחנו לא מודעים להן? אולי לגבי עיתוי המלחמה? אולי בדיעבעד בתנאי הפסקתה? אני לא שואל את זה מתוך ידיעה ברורה, אבל אני חושב שכדאי לזכור את השאלות האלה, ולעקוב אחרי ההתפתחויות.

שאלה שלישית

אני מאמין שבפוסט הזה (אם לא באין ספור שיחות בעבר) הצלחתי להדגים שלא הכל שחור או לבן. השמאל מורכב מקשת רחבה של דיעות, החל ב”זועביז” וכלה ביחימוביץ’. כך גם הימין ממרזל-פינת בין גביר ועד ביבי בואכה לפיד. מי שייטרח לבדוק, יגלה לתדהמתו שהדבר נכון גם בתוך הציבור הערבי-ישראלי כמו גם הפלשתינאי היושב בעזה ובגדה. אז בואו נחליט שמפסיקים לתייק אנשים ל”שמאל”, “ימין”, “ערבים”… בואו נחליט להתמודד עם דעות של אנשים, ונקבל שיש כאלה ששונות (לפעמים עד כדי להכעיס) משלנו. הרי כולנו מכירים את “הערבי הטוב” ואת ה”ימני שהוא דווקא בסדר”. אפילו את “החרדי שדווקא הולך לצבא” ורחמנא ליצלן – “השמאלני שמאמין בזכות הקיום שלנו בארץ”.
השאלה המתבקשת היא – ביום שאחרי שוך הקרבות מול החמאס. איזו ישראל אתם מעוניינים לראות?

שאלה רביעית

הסכמנו שצבא ההגנה לישראל (שימו לב “ההגנה”) עושה מאמצים חסרי תקדים להימנע ככל האפשר במסגרת הלוחמה מפגיעה באזרחים. ובכל זאת, מספר גדול של אנשים שאינם לוחמים נפגע. אפשר להסתכל על זה בכמה צורות.
השאלה – האם אנחנו לא מספיק גדולים כדי – לכל הפחות – לא לתקוף כל אדם שמביע עצב על מות אזרחים?
אני לא בא בקריאה לעמוד דקת דומיה. לא מציע לשתול יער. לא מציע לקרוא לאף אחד על שם ילד מת בעזה. אלוהים יודע שכואב לנו על מתינו. אני בסך הכל תוהה אם זו לא קצת קשות לב (שלא מתיישבת אצלי עם אופי העם היהודי) לתקוף שוב ושוב כל סלב, או אישיות זו או אחרת שמעיזים להביע תקווה שילדים יפסיקו למות פה.
הנה שאלה רטורית – עד מתי אבות יאכלו בוסר ושיני בנים תקהינה?
אני משאיר אתכם עם השאלות. מעניין מאוד לדעת מה התשובות של כולם, אז תרגישו חופשי ממש פה למטה.
שני חלקים קטנים מתוך תפילת העמידה, שכדאי לשנן:
אֱלֹהַי נְצֹר לְשׁוֹנִי מֵרָע, וּשְׂפָתַי מִדַּבֵּר מִרְמָה
עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו, הוּא יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ, וְעַל כָּל-עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל, וְאִמְרוּ אָמֵן
אמן.

HebrewSig

מלחמת יש ברירה קלאסית

רציתי לפתוח בשלום, אבל אין שלום. חשבתי על הפסקת אש, אבל גם זה הפך למילה גסה, אז אולי אפתח באהלן? לא, עוד יחשדו שאני אוהב חמאסניקים… אולי פשוט אתחיל.
על הקרקע לוחמים מחרפים את נפשם בשליחות הממשלה. באויר בין אלפי הרקטות והטילים, טסים להם מטוסי חיל האויר ומוציאים לפועל את פקודות הקרב שלהם. בישובי ישראל אזרחים נמצאים תחת אש טילי החמאס, ובעזה יושבים אחרים וסופגים את אש צה”ל. לזה קורים מלחמה.
ברקע, ובעיקר בפייסבוק, מתנהלת מזה כמה שבועות אחת השיחות האלימות, המבישות ומהמפחידות בתולדות הרשת. והשיחה הזו מתנהלת בין ישראלים לישראלים.
החל ב”קמפיין הנקמה” בעקבות מציאת גופות שלושת הנערים הישראלים שנרצחו. המשך בויכוחים הרבים סביב הירצחו של הנער הערבי בירושלים ובעוד אנחנו מדברים – במריבות אינסופיות סביב המבצע בעזה.
וככל שהשיח אפשרי דרך המדיה הזו (רשת) כך רמתו יורדת במהירות מופרזת שעלולה להביא לאובדן שליטה ולאסון, לא פחות.
כל מי שידו משגת, עושה לוג-אין לפייסבוק ושופך חמתו על הגויים. אופס. לא גויים, על אלה שעד אתמול קרא להם אחים.
לפי מה שקורה ברשת (ומחלחל במהירות לשטח), בימים אלה אסור להביע דיעה שונה מאשר המסר הרשמי של ממשלת ישראל. בעצם מותר. רק אם זה יותר ימינה מביבי.
כל מה שנוטה שמאלה, נתקל בקללות, נאצות, איומים מכל מיני סוגים ולאחרונה גם באלימות פיזית.
הנה ניסוי קטן –
נסו בזמנכם החופשי להביע אמפטיה לילדים פלסטינאים בעזה. נראה אתכם. התגובות יגיעו צ’יק צ’ק. התגובות המתונות יתחילו ב “ומה עם הילדים שלנו?” בתוספת קללה או שתיים, ככה, על הדרך. הפחות מתונות ישלבו אלמנטים של איום, או המלצות לסדר היום כגון “לך לעזה עם החברים שלך מהחמאס!”
ובסך הכל מה אמר הבנאדם? שצר לו שמתים ילדים? איזה יחסי ציבור טובים מזה יש? הנה, העולם האנטישמי רואה ישראלי הומני. זה שאותו אדם הביע צער על הרג ילדים, לא אומר שהוא לא מגנה פגיעה או איום על ילדים ישראלים… זה בסך הכל אומר את מה שזה אומר… ילדים לא נולדים שונאים. לא ילדינו ולא ילדיהם.
ונניח שאמר משהו יותר מזה. נניח שטען שישראל שוגה, והמלחמה לא מוצדקת, ועוד ועוד… אז אמר. הרי אנחנו מדינה דמוקרטית, לא?  וברמה האישית – איך אפשר לרדת כל כך נמוך?
בזמן לחימה, יש נטיה אוטומטית ימינה. הרגש הלאומי עולה ומאיים להפוך ללאומני (וגם הופך).
ואז, ככה בלי לשים לב, זה הופך לנורמה. וכל זב חוטם מתחיל לשלוח שמאלנים לתאי גזים! לטבח, ושאר גזרי דין בשם אומרם.
ואפילו לא דיברתי על “ערבים”. מהם כנראה בכלל נשללה זכות הדיבור. בלי קשר למיהם, מה דעתם, איפה הם חיים… “להם”בטח ובטח אסור לפתוח את הפה…
מעבר לבחילה שה”דיון” הזה מעלה, בואו נשים לב לצביעות הגלומה בתוכו.
“כולם יודעים” שהחמאס מרעיל את הילדים מגיל צעיר ושוטף להם את המוח עם פרופגאנדה של שנאה. כולם מציגים את זה לעולם ומראים שאין עם מי לדבר, כי מגיל אפס מלמדים אותם לשנוא אותנו.
ומה בדיוק אנחנו עושים? מה אנחנו חושבים שיקרה עם הילדים שלנו, שקולטים את המסרים המחרידים שלנו? לאיזה סוג של מבוגרים הם יגדלו? אז נכון, בבתי הספר שלנו לא מלמדים שנאה. אבל בבית… מהאנשים עליהם הילדים מסתכלים כדמויות חיקוי כמודל… אם אנחנו נתנהג ככה, איזה אזרחים אנחנו מגדלים? בבית הספר ילמדו אותם דמוקרטיה, ובבית אנחנו מלמדים אותם שלמי שחושב אחרת מאיתנו צריך להרביץ…
“כולם יודעים” שמצב זכויות האדם אצל “הערבים” ירוד. כולם יודעים שאי אפשר לדבר נגד חמאס בחופשיות, כי תמיד יש איום באלימות.
ומה קורה אצלנו עכשיו? מותר לדבר בחופשיות בישראל? מותר לומר כל דיעה? בדמוקרטיה היחידה במזה”ת? או שלרגל המלחמה, עדיין צריך להתיישר לימין, פן מישהו “יוריד לנו לאטמה”?
ומה השורה התחתונה פה? כולנו עסוקים במלחמה מול החמאס. במלחמה על זכות קיומנו ועוד שאר כינויים.
אבל זו לא מלחמה. זה “רק” קרב. זה קרב אחד בתוך מלחמת הקיום שלנו כישראלים. ניתן להביט על הקרב הזה כמלחמת אין ברירה. אין לי שום רצון להיכנס לויכוח הזה כאן.
אבל המלחמה האמיתית שלנו, היא מלחמת יש ברירה קלאסית.
זו המלחמה שתיארתי כאן, שמתרחשת במקביל למבצע. והיא מלחמת אחים שמחריבה כל חלקה טובה. היא מלחמה שלחמאס אין בה שום תפקיד. היא מלחמה שאין לנו אופציה להפסיד בה. חייבים לנצח אותה. “אותה” ולא “בה“. כי בסוף הקרב עם חמאס, בסופו אין ספק שישראל תישאר על מקומה, נישאר עם עצמנו.
השאלה היא האם בסוף הקרב הזה, נרצה להיות מדינה דמוקרטית ומתוקנת, או שנמשיך לדרדר את הדיון לביבים, ולאלימות, נמשיך להתכתש ונגשים את חלום החמאס?

HebrewSig

?יחסינו לאן

מזה עשורים מספר שאני מנהל מערכת יחסים מאוד מורכבת עם אחת, בת 66.
מאז שאני מכיר את עצמי אנחנו ביחד, עם הפסקות פה ושם, אבל תמיד היא בליבי.
בתחילה, כל חיי היו מרוכזים באיזור הזה שבשיפולי בטנה. משולש צחיח.
מקום אלוהי ביופיו, שהיה לי גן עדן עלי אדמות.
שעות שהייתי חוקר ומשחק בין הגבעות והעמקים הלבנים שם, ועד היום אני חולם עליו בגעגועים.
את הבטן הקשה שלה אני מכיר שנים רבות, והלב שלה שהוא מצד אחד קורן אור יקרות, ומצד שני קשה ומסובך, תמיד נישא בפי.
המותניים הצרות שלה, תמיד בסכנת הצרה נוספת, קריטית? נושאות משקל עודף?
נמנעתי מלגעת בהן. מצטער.
אבל יותר מכל אני אוהב את הקודקוד שלה. גבוה ויפה. לעיתים מלבין. שנה שלמה תהיתי על קנקנו.
בעשורים האחרונים, יוצא שאני עוזב אותה לזמן מה ושוב חוזר. קשה לי איתה אבל אי אפשר בלעדיה.
קשה לי לפעמים עם הכיוון אליו היא הולכת וגוררת אותי איתה – בניגוד לרצוני.
לפעמים אני גאה בה מאוד, אבל לא מבין מה עובר בראשה.
אני לא יודע אם היא אוהבת אותי כמו שאני אוהב אותה,
אם כן, אני מודה שיש לה דרך משונה להראות לי את זה.
היא בדמי. המשיכה שלי אליה… רבים ניסו להסביר אותה, חלקם הצליחו יותר מאחרים.
כן, היחסים בינינו לעיתים סאדו מאזוכיסטיים.
יחסי אהבה שנאה.
היא יפה, אבל לא תמיד יודעת להתלבש.
היא חכמה, הכי בעולם. אבל לפעמים עושה שטויות של בת טיפש עשרה.
אני לא אוהב כשמדברים עליה לא יפה, אבל לפעמים גם אני חוטף עליה קריזה
וסולח.
תמיד סולח.
כי אפילו אם היא מפנה לי כתף קרה, או אפילו בוגדת,
אפילו אם היא קשוחה, מתנשאת וצינית,
אפילו אם לעיתים נדמה שנגמר בינינו הרומן…
כנראה שרק היא תמיד תהיה שם בשבילי, כמו שהיא או אחרת.
יום הולדת שמח לך, ישראל אהובתי.
HebrewSig