(בין קודש לחול (צא ולמד

שלום עליכם אזרחי אומת הפייסבוק לדורותיו.

היום אנסה לערבב קצת בין קודש לחול ובין פייסבוק לדברי חכמים, דבר והיפוכו.

אחד הדברים שמתרחשים באופן יומיומי, שעה שעה מעל קירות הפייסבוק הוא כניסת ה”דיון” (בהמשך אתייחס למרכאות) לשלב ה”הוכחות“. אתם יודעים, כשמישהו מעלה טענה ונדרש אוטומטית על ידי מי שאינו מסכים איתו לספק “הוכחות”.

כמובן שלבוא ולקבוע עובדה ללא שום תימוכין זה חצי עבודה. נכון שראוי שכל טענה של פלוני אלמוני (ובינינו – רובנו פלוניים אלמוניים אחד לשני ברשת) תהיה מגובה בנימוק רציונלי כלשהו. ונכון שעצם היות הטענה של מי מבינינו – אין זה אומר כי היא נכונה. ונכון שיש – בהחלט – מקום לחילוקי דעות. ונכון שניתן לאתגר אחד את השני על מנת להניע “דיון” קדימה.

אמה-מה?

ה”דיונים” בפייסבוק כבר מזמן פסקו מלהיות דיונים, וכמיטב המסורת האנושית, הפכו לתחרויות (במקרה המה זה אופטימי) או מלחמות עולם (בסטנדרטי).
אתם לבטח מכירים את ההתנצחויות האלה. אחד מעלה טענה, השני מנסה לסתור, השלישי תומך בראשון, הרביעי בשני והתגובה השבע עשרה היא בדרך כלל “שתוק יא _____. מי אתה בכלל יא _____?!!!!111!!4141!!

זה השלב בו אני בדרך כלל נעלם מהשרשור (אם בא לכם לגרש אותי, הנה כך).

נניח שלא הגענו לשלב התקיפות המאוד אישיות. נניח שאנחנו עדיין בשלב ה”הוכחות”. פה אני רוצה לגייס דברי חכמים.

צא ולמד” אומרים לנו. ומה הפירוש? ממש מה שאמרנו – “צא ולמד”.

האם אחריותי ללמד את כל התורה כולה כדי לשכנע מישהו? אני בא בטענה שנראית למישהו מופרכת. אני נותן כמה טיעונים ולעיתים איזה קישור או שניים כדי לתת הקשר כלשהו. לא מספק? סבבה. אני מעלה הרהור, טענות, אמירות. מדוע אני מדבר? כדי לגרום למישהו לחשוב. לא רוצה? גם סבבה. אבל לא עלי מוטלת האחריות “לספק הוכחות”. אני לא נביא, לא מנהיג (וגם לא רוצה) ולא חניך תורן. אני מעלה תהיות. מעניין אותך לדעת עוד?

בבקשה – צא ולמד.

ואל תקרא לי “מתנשא” בבקשה. אני לא מורה. לא מתפקידי לחשוב עבור אף אחד. אתה בהחלט רשאי להמשיך ולחלוק עלי. לעומת זאת, אתה יכול ללכת ולבצע את עבודת המחקר בעצמך. למדתי שרק מתוך סקרנות אמיתית ואישית, שיניתי אי פעם דיעה לגבי משהו. אף אחד לא פקד עלי לחשוב כך או אחרת. לפעמים, אחרי שאני שומע טיעון, אני בודק האם יש דברים בגו’. השתכנעתי? סבבה. לא השתכנעתי? גם לא קרה כלום. אבל את עבודת המחשבה לא הטלתי על הטוען.

וכאן נחזור רגע למרכאות שהצבתי סביב המילה “דיון”.

מהי מטרת דיון? נדמה לי שיש לנו הגדרות שונות למונח.

לטעמי דיון הוא פלטפורמה לעידוד מחשבה ותו לא. דיון הוא לא ספורט בו יש תוצאות של ניצחון, הפסד או אפילו תיקו. זו תחרות. כשמשלבים בתחרות הזו אלימות זה כבר מלחמה.

לא. דיון נועד בדיוק למה שהוא טוען – לדון. לדבר, לחלוק ולהסכים. לעיתים נשמע טענות כאלה ואחרות שלא עולות בקנה אחד עם מה שאנחנו מאמינים בו. ולכן, המלצה שלי – צא ולמד. בדוק מדוע אתה מאמין במה שאתה מאמין. האם המקור שעליו אתה מסתמך אמין? האם מספיקה בדיקה כמותית (כמה פעמים עולה טענה X?) או שמא מספר הפעמים והקשרים בין המקומות בו היא עלתה רק מעידים על ההיפך? ומה בנוגע לשתיקה? האם העובדה שמקור זה או אחר נמצא בשתיקה רועמת בנושא מסויים יכולה להיות משכנעת?
ויותר מכל, האם יתכן שדברים קורים בואקום? האם יתכן שהכל “מקרי” ובלתי תלוי? האם לא עולה על הדעת שבין ידיעה א’ לידיעה ב’ יש קשר, אפילו אם הן מתעסקות בדברים שלכאורה שונים אחד מהשני? האם יכול להיות שיש סיבה מדוע ידיעה מסויימת מופיעה? ובמקום ההופעה שלה?

יש המון שאלות שהייתי ממליץ לשאול את עצמנו. מה שאני לא ממליץ הוא לקחת משהו ככתבו וכלשונו ללא להביט בתמונה הגדולה ובהקשר. ולשים לב טוב טוב למה שאנחנו אוהבים לקרוא – הנרטיב.

סגנון הדיון הוא משהו אחר. יש שמשתמשים בהומור, או בסרקזם (לא עובר טוב כטקסט כתוב). יש כאלה רציניים יותר. יש תקיפים יותר או פחות. הכל טוב, עד גבול האלימות.

ואם אני מדי פעם חוטא בחוסר סָבלנות, עמכם הסליחה. צריך גם לזכור באיזה מדיום אנחנו פועלים – פייסבוק. לא בדיוק המדיום כדי להתחיל כל תגובה בשרשור בעבודת דוקטורט כרקע… בואו נזכור שזו “רשת חברתית” ושאנחנו מקושרים בעזרת “בקשות חברים” 🙂

בברכת “צא ולמד” אני מזמין אתכם להגיב, לשתף ואולי גם לתת בלייק (גם פה יש).

שבוע טוב.

HebrewSig

מלחמת יש ברירה קלאסית

רציתי לפתוח בשלום, אבל אין שלום. חשבתי על הפסקת אש, אבל גם זה הפך למילה גסה, אז אולי אפתח באהלן? לא, עוד יחשדו שאני אוהב חמאסניקים… אולי פשוט אתחיל.
על הקרקע לוחמים מחרפים את נפשם בשליחות הממשלה. באויר בין אלפי הרקטות והטילים, טסים להם מטוסי חיל האויר ומוציאים לפועל את פקודות הקרב שלהם. בישובי ישראל אזרחים נמצאים תחת אש טילי החמאס, ובעזה יושבים אחרים וסופגים את אש צה”ל. לזה קורים מלחמה.
ברקע, ובעיקר בפייסבוק, מתנהלת מזה כמה שבועות אחת השיחות האלימות, המבישות ומהמפחידות בתולדות הרשת. והשיחה הזו מתנהלת בין ישראלים לישראלים.
החל ב”קמפיין הנקמה” בעקבות מציאת גופות שלושת הנערים הישראלים שנרצחו. המשך בויכוחים הרבים סביב הירצחו של הנער הערבי בירושלים ובעוד אנחנו מדברים – במריבות אינסופיות סביב המבצע בעזה.
וככל שהשיח אפשרי דרך המדיה הזו (רשת) כך רמתו יורדת במהירות מופרזת שעלולה להביא לאובדן שליטה ולאסון, לא פחות.
כל מי שידו משגת, עושה לוג-אין לפייסבוק ושופך חמתו על הגויים. אופס. לא גויים, על אלה שעד אתמול קרא להם אחים.
לפי מה שקורה ברשת (ומחלחל במהירות לשטח), בימים אלה אסור להביע דיעה שונה מאשר המסר הרשמי של ממשלת ישראל. בעצם מותר. רק אם זה יותר ימינה מביבי.
כל מה שנוטה שמאלה, נתקל בקללות, נאצות, איומים מכל מיני סוגים ולאחרונה גם באלימות פיזית.
הנה ניסוי קטן –
נסו בזמנכם החופשי להביע אמפטיה לילדים פלסטינאים בעזה. נראה אתכם. התגובות יגיעו צ’יק צ’ק. התגובות המתונות יתחילו ב “ומה עם הילדים שלנו?” בתוספת קללה או שתיים, ככה, על הדרך. הפחות מתונות ישלבו אלמנטים של איום, או המלצות לסדר היום כגון “לך לעזה עם החברים שלך מהחמאס!”
ובסך הכל מה אמר הבנאדם? שצר לו שמתים ילדים? איזה יחסי ציבור טובים מזה יש? הנה, העולם האנטישמי רואה ישראלי הומני. זה שאותו אדם הביע צער על הרג ילדים, לא אומר שהוא לא מגנה פגיעה או איום על ילדים ישראלים… זה בסך הכל אומר את מה שזה אומר… ילדים לא נולדים שונאים. לא ילדינו ולא ילדיהם.
ונניח שאמר משהו יותר מזה. נניח שטען שישראל שוגה, והמלחמה לא מוצדקת, ועוד ועוד… אז אמר. הרי אנחנו מדינה דמוקרטית, לא?  וברמה האישית – איך אפשר לרדת כל כך נמוך?
בזמן לחימה, יש נטיה אוטומטית ימינה. הרגש הלאומי עולה ומאיים להפוך ללאומני (וגם הופך).
ואז, ככה בלי לשים לב, זה הופך לנורמה. וכל זב חוטם מתחיל לשלוח שמאלנים לתאי גזים! לטבח, ושאר גזרי דין בשם אומרם.
ואפילו לא דיברתי על “ערבים”. מהם כנראה בכלל נשללה זכות הדיבור. בלי קשר למיהם, מה דעתם, איפה הם חיים… “להם”בטח ובטח אסור לפתוח את הפה…
מעבר לבחילה שה”דיון” הזה מעלה, בואו נשים לב לצביעות הגלומה בתוכו.
“כולם יודעים” שהחמאס מרעיל את הילדים מגיל צעיר ושוטף להם את המוח עם פרופגאנדה של שנאה. כולם מציגים את זה לעולם ומראים שאין עם מי לדבר, כי מגיל אפס מלמדים אותם לשנוא אותנו.
ומה בדיוק אנחנו עושים? מה אנחנו חושבים שיקרה עם הילדים שלנו, שקולטים את המסרים המחרידים שלנו? לאיזה סוג של מבוגרים הם יגדלו? אז נכון, בבתי הספר שלנו לא מלמדים שנאה. אבל בבית… מהאנשים עליהם הילדים מסתכלים כדמויות חיקוי כמודל… אם אנחנו נתנהג ככה, איזה אזרחים אנחנו מגדלים? בבית הספר ילמדו אותם דמוקרטיה, ובבית אנחנו מלמדים אותם שלמי שחושב אחרת מאיתנו צריך להרביץ…
“כולם יודעים” שמצב זכויות האדם אצל “הערבים” ירוד. כולם יודעים שאי אפשר לדבר נגד חמאס בחופשיות, כי תמיד יש איום באלימות.
ומה קורה אצלנו עכשיו? מותר לדבר בחופשיות בישראל? מותר לומר כל דיעה? בדמוקרטיה היחידה במזה”ת? או שלרגל המלחמה, עדיין צריך להתיישר לימין, פן מישהו “יוריד לנו לאטמה”?
ומה השורה התחתונה פה? כולנו עסוקים במלחמה מול החמאס. במלחמה על זכות קיומנו ועוד שאר כינויים.
אבל זו לא מלחמה. זה “רק” קרב. זה קרב אחד בתוך מלחמת הקיום שלנו כישראלים. ניתן להביט על הקרב הזה כמלחמת אין ברירה. אין לי שום רצון להיכנס לויכוח הזה כאן.
אבל המלחמה האמיתית שלנו, היא מלחמת יש ברירה קלאסית.
זו המלחמה שתיארתי כאן, שמתרחשת במקביל למבצע. והיא מלחמת אחים שמחריבה כל חלקה טובה. היא מלחמה שלחמאס אין בה שום תפקיד. היא מלחמה שאין לנו אופציה להפסיד בה. חייבים לנצח אותה. “אותה” ולא “בה“. כי בסוף הקרב עם חמאס, בסופו אין ספק שישראל תישאר על מקומה, נישאר עם עצמנו.
השאלה היא האם בסוף הקרב הזה, נרצה להיות מדינה דמוקרטית ומתוקנת, או שנמשיך לדרדר את הדיון לביבים, ולאלימות, נמשיך להתכתש ונגשים את חלום החמאס?

HebrewSig